אם יש מולקולה אחת שהפכה לסמל של תעשיית האנטי-אייג'ינג, זאת רזברטרול. הסיפור שלה מושלם מבחינה שיווקית: חומר טבעי שנמצא בקליפת הענבים ובכוס יין אדום, שהאריך את חיי השמרים בלמעלה מ-70% במחקר מ-2003, ושהפך באחת ל'הסבר' מדוע הצרפתים אוכלים חמאה ובכל זאת חיים הרבה. תוך שנים ספורות הוא הפך לתוסף שנמכר במאות מיליוני דולרים בשנה, עם הבטחה אחת גדולה: להאריך חיים.
אבל יש בעיה. כמעט כל ההבטחות של רזברטרול נשענות על מחקרי מעבדה, שמרים ועכברים, ולא על בני אדם. וכשמדענים בדקו את המולקולה הזאת בקפדנות בבני אדם, התמונה התפרקה. הזמינות הביולוגית שלה נמוכה באופן קיצוני, התוצאות הקליניות מעורבות עד מאכזבות, ובמקרה אחד מטריד היא אפילו חסמה את התועלת של פעילות גופנית. במדריך הזה נציג את המחקר האמיתי, ונסביר למה רזברטרול מקבל אצלנו דירוג אדום של 'זהירות, ראיות חלשות'.
מה זה רזברטרול?
רזברטרול הוא פוליפנול מקבוצת הסטילבנים, מולקולה שהצמח מייצר כתגובת הגנה מפני פטריות, קרינת UV ופציעה. בני אדם נתקלים בו בעיקר דרך מזון:
- יין אדום, המקור המפורסם ביותר, אבל בריכוז נמוך מאוד: כ-1-2 מיליגרם בכוס.
- קליפת ענבים אדומים, פטל וחמוציות, וכן בוטנים.
- שורש פוליגונום קוספידטום (Japanese knotweed), המקור התעשייתי לרוב התוספים.
- תוספים, שבהם המינון נע בדרך כלל בין 100 ל-500 מיליגרם, פי מאות מהכמות ביין.
כדי להגיע לכמות הרזברטרול שהאריכה את חיי העכברים, אדם היה צריך לשתות מאות בקבוקי יין ביום. זאת הסיבה שכל הדיון הזה עוסק בתוספים מרוכזים, לא בכוס היין שלכם בארוחת הערב.
המנגנון התיאורטי: סירטואינים והבטחה גדולה
ההתלהבות מרזברטרול נולדה ממחקר של דייוויד סינקלייר ב-2003, שטען שהמולקולה מפעילה את הסירטואינים, משפחת חלבונים (בעיקר SIRT1) שמעורבים בתיקון DNA, ויסות מטבולי והישרדות תאית. הפעלת סירטואינים נחשבת לאחד המנגנונים שמחקים הגבלה קלורית, ההתערבות היחידה שהוכחה שוב ושוב כמאריכת חיים בחיות מעבדה.
הרעיון היה אלגנטי: כדור שמדמה את התועלות של צום בלי לצום. אבל כבר ב-2010 התעוררו ספקות. מחקרים הראו שההפעלה של SIRT1 על ידי רזברטרול הייתה תוצר לוואי של שיטת המדידה במעבדה (artefact), ולא אפקט אמיתי בתא חי. מנגנון הפעולה שעליו נשען כל הסיפור התגלה כשנוי במחלוקת עמוקה. וגם אם המנגנון נכון חלקית, הוא חסר משמעות אם המולקולה לא מגיעה בכלל לדם בריכוז משמעותי. וכאן מתחילה הבעיה האמיתית.
הראיות הנוכחיות בבני אדם
מחקר 1: Walle ועמיתיו מ-2004, בעיית הזמינות הביולוגית
זה המחקר שמפיל את כל הקלפים. צוות בראשות תומאס וואל מאוניברסיטת דרום קרוליינה נתן למשתתפים מנה של 25 מיליגרם רזברטרול דרך הפה ומדד מה קורה לה בגוף. התוצאה הייתה פרדוקסלית: הספיגה במעי הייתה גבוהה, לפחות 70%, אבל הזמינות הביולוגית הסיסטמית, כלומר כמה מהמולקולה הפעילה מגיעה בפועל לזרם הדם, הייתה פחות מ-1%.
הסיבה: הכבד והמעי ממירים את הרזברטרול כמעט מיידית לגלוקורונידים וסולפטים, מטבוליטים לא פעילים. ריכוז הרזברטרול ה'נקי' בפלזמה היה כה נמוך עד שכמעט לא ניתן היה למדוד אותו. המסקנה של החוקרים הייתה חד משמעית: המטבוליזם, ולא הספיגה, הוא צוואר הבקבוק. במילים פשוטות, אתם בולעים את הכדור, הגוף מפרק אותו לפני שהוא מספיק לעשות משהו.
מחקר 2: Yoshino ועמיתיו מ-2012, אין תועלת מטבולית
אם הזמינות הביולוגית נמוכה, האם בכל זאת יש אפקט קליני? צוות מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ערך ניסוי אקראי, כפול סמיות ומבוקר פלצבו, סטנדרט הזהב של המחקר הרפואי. הם נתנו ל-29 נשים לא שמנות לאחר גיל המעבר 75 מיליגרם רזברטרול ביום למשך 12 שבועות, ובדקו רגישות לאינסולין בעזרת טכניקת ה'קלאמפ' המדויקת.
התוצאה: שום דבר. רזברטרול לא שיפר את הרגישות לאינסולין בכבד, בשריר או ברקמת השומן. הוא לא שינה את הרכב הגוף, לא את קצב חילוף החומרים במנוחה, לא את שומני הדם ולא את סמני הדלקת. החוקרים סיכמו במפורש ש'רזברטרול אינו משפר את התפקוד המטבולי' באוכלוסייה בריאה. זאת הייתה מכה קשה לטענה שהמולקולה מחקה הגבלה קלורית בבני אדם.
מחקר 3: Gliemann ועמיתיו מ-2013, חוסם את התועלת של אימון
המחקר המטריד מכולם. צוות דני בדק 27 גברים בריאים אך לא פעילים בגיל ממוצע של 65, וחילק אותם ל-8 שבועות של אימון אינטרסיבי שלוש פעמים בשבוע, כשחצי קיבלו 250 מיליגרם רזברטרול ביום והשאר פלצבו. ההשערה הייתה שרזברטרול יחזק את התועלות של האימון.
קרה בדיוק ההפך. האימון לבדו שיפר באופן ניכר את לחץ הדם, הכולסטרול, צריכת החמצן המקסימלית ופרופיל השומנים. אבל בקבוצה שקיבלה רזברטרול, התוסף קיהה (blunted) את ההשפעה החיובית של האימון על לחץ הדם ועל פרופיל השומנים. במקום לעזור, רזברטרול גרע. ההסבר המשוער: התגובה החיובית של הגוף לאימון עוברת דרך עקה חמצונית מתונה, ורזברטרול, כנוגד חמצון, עלול לדכא בדיוק את האות הזה. זאת תזכורת חדה שיותר נוגדי חמצון אינם בהכרח דבר טוב.
מה עם פטרוסטילבן, החלופה?
אם הבעיה המרכזית היא זמינות ביולוגית, הגיוני לשאול אם יש מולקולה דומה שנספגת טוב יותר. פטרוסטילבן (pterostilbene), קרוב משפחה כימי של רזברטרול שנמצא באוכמניות, הוא בדיוק זה. ההבדל המבני, שתי קבוצות מתיל, הופך אותו לשומני יותר ועמיד יותר בפני הפירוק בכבד. כתוצאה מכך הזמינות הביולוגית שלו מוערכת סביב 80%, לעומת פחות מ-1% של רזברטרול, וזמן מחצית החיים שלו ארוך יותר משמעותית.
חשוב לסייג: זמינות ביולוגית טובה יותר אינה שווה תועלת קלינית מוכחת. גם לפטרוסטילבן חסרים מחקרי אריכות חיים גדולים בבני אדם, והוא נחקר בעיקר על מדדי שומנים ולחץ דם בתוצאות מעורבות. אבל מנקודת מבט הנדסית פשוטה, אם בכל זאת מתעקשים על מולקולה מקבוצת הסטילבנים, פטרוסטילבן הוא הבחירה הרציונלית יותר. זאת בדיוק הסיבה שאנחנו מדרגים את רזברטרול עצמו באדום: לא בגלל שהרעיון מטופש, אלא בגלל שהצורה הספציפית הזאת כמעט לא מגיעה ליעד.
האם אנחנו אמורים לקחת רזברטרול?
זה החלק שבו אנחנו צריכים להיות כנים, גם אם זה לא מה שתעשיית התוספים רוצה שתשמעו. השורה התחתונה לגבי רזברטרול דרך הפה:
- הזמינות הביולוגית פחות מ-1%. רוב הכדור מתפרק לפני שהוא עושה דבר.
- אין הוכחה לתועלת מטבולית בבני אדם בריאים (מחקר Yoshino).
- קיים סיכון שהוא יחבל בתועלת של פעילות גופנית (מחקר Gliemann), אחד הדברים החשובים ביותר לאריכות חיים.
- במינונים גבוהים (יותר מ-1 גרם ביום) דווחו תופעות לוואי במערכת העיכול, ויש אינטראקציה אפשרית עם נוגדי קרישה.
- המחיר: 100-200 שקלים בחודש עבור מולקולה שהראיות בה חלשות, סכום שעדיף להפנות לחלבון איכותי או לאימון.
אם בכל זאת בחרתם לנסות, תוכלו לבדוק מחירים לרכישת רזברטרול ב-iHerb, אך עשו זאת בעיניים פקוחות לגבי מצב הראיות, והעדיפו תכשירים עם נשא משפר ספיגה אם מתעקשים.
מה כן לקחת מהמחקר?
- אל תצפו מרזברטרול להאריך לכם את החיים. הראיות בבני אדם פשוט לא תומכות בזה. ההייפ נשען על שמרים, תולעים ועכברים, לא עליכם.
- זמינות ביולוגית היא הכל. תוסף שלא מגיע לדם הוא בזבוז כסף, ולא משנה כמה מרשים נראה המנגנון בשקופית.
- אם מתעקשים על סטילבן, שקלו פטרוסטילבן במקום רזברטרול, בגלל הספיגה הטובה בהרבה. אבל גם כאן, הראיות לאריכות חיים בבני אדם דלות.
- אל תוסיפו נוגדי חמצון במינון גבוה סביב אימונים. עקה חמצונית מתונה היא חלק מהמנגנון שדרכו אימון מועיל, ויותר מדי נוגדי חמצון עלולים לקהות אותו.
- השקיעו במה שעובד: אימוני כוח, חלבון מספק, שינה, וניהול חסרים מדידים (ויטמין D, B12, אומגה 3). אלה מנצחים כל מולקולה אקזוטית.
רוצים לדעת אילו תוספים באמת רלוונטיים למטרות שלכם, מדורגים לפי חוזק הראיות? נסו את בורר התוספים האישי שלנו, שמסנן לפי גיל, מין ומטרה, ומציג לכל תוסף דירוג כנה של ירוק, צהוב או אדום.
הפרספקטיבה הרחבה
הסיפור של רזברטרול הוא שיעור מושלם בכלכלת תוספים: מנגנון מרשים במעבדה אינו ערובה לתועלת באדם חי. בין הפטרי דיש לזרם הדם שלכם עומדים הכבד, המעי והמטבוליזם, ולעיתים קרובות הם מנצחים את הכימיה היפה. רזברטרול נכשל במבחן הזה לא בגלל שהוא 'מזיק', אלא בגלל שהוא כמעט ולא מגיע ליעד, וכשנתנו לו צ'אנס במחקרים מבוקרים, הוא לא הוכיח את עצמו.
זאת בדיוק הגישה שמנחה אותנו ב-Reverse Aging: לא לפסול רעיון בגלל שהוא לא פופולרי, אלא לפסול אותו בגלל שהראיות חלשות. דירוג אדום אינו אומר 'מסוכן', הוא אומר 'אל תשלמו על הבטחה שלא קוימה'. במקום לחפש את הכדור הקסום מהיין האדום, התמקדו בדברים המשעממים שעובדים: לזוז, לישון, לאכול חלבון, ולמלא חסרים אמיתיים. זה לא סקסי כמו מולקולה צרפתית, אבל זה מה שבאמת מאריך חיים.
הפניות:
Gliemann L. et al., Resveratrol blunts the positive effects of exercise training on cardiovascular health in aged men, The Journal of Physiology, 2013
Walle T. et al., High Absorption but Very Low Bioavailability of Oral Resveratrol in Humans, Drug Metabolism and Disposition, 2004
Yoshino J. et al., Resveratrol Supplementation Does Not Improve Metabolic Function in Nonobese Women with Normal Glucose Tolerance, Cell Metabolism, 2012
💬 תגובות (0)
היו הראשונים להגיב על המאמר.